photo: Dor Garbash
photo: Gadi Dagon
photo: Gadi Dagon


Quiet is a response to the violence and to the increasing sense of mistrust between Israelis and Palestinians who live within the shifting borders of Israel. In a political climate that allows little space for reflection, Zaides felt the urgency to promote honest communication. Quiet reacts to the state of shock in which both sectors of society often find themselves. The work functions as a safe zone; a place where one can let his demons out; where irrational responses are legitimized; where a broader perspective is sought and trust is gradually built.

Quiet features four performers that reveal a complex emotional landscape: aggression, compassion, confusion, and yearning that form an intensive dynamics. The creative process drew heavily on the diversity of the participants: Jewish and Arab actors and dancers from various backgrounds. In the heart of the work lies a will to embrace the complexities and find a quiet place.

Credits & Collaborators

Choreography & direction Arkadi Zaides Artistic collaborator Joanna Lesnierowska Performed by Muhammed Mugrabi, Rabie Khoury/Yuval Goldstein, Ofir Yudilevitch, Arkadi Zaides Music Tom Tlalim Additional tracks by Ziv Jacob, Domenico Ferrari, Ran Slavin Set Klone Light Firas Roby Costumes Salim Schada Production Hila Kaplan Co-produced by Arts Station Foundation, Poznan (PL)

View all
Articles & Reviews

Artistic Activism

by Henia Rottenberg, from 'Moving through Conflict’ edited by Henia Rottenberg & Dina Roginsky, 10/18

ריקוד פוליטי המתמקד בעימות הישראלי–פלסטיני בישראל הוא נושא מאמר זה. את המפגש בין האמירה האסתטית לבין הפוליטית ואת הדיון הפוליטי שהתקיים ביחס אליהם בדעת הקהל אבחן בשתי יצירות — יומן מילואים 89' (1989) של רמי באר ושקט (2009) של ארקדי זיידס.1 שני היוצרים הם כוראוגרפים פוליטיים– חברתיים המעורים במציאות המקומית ומגיבים לה ביצירתם. יומן מילואים 89' נוצר עבור להקת המחול הקיבוצית ועוסק בחוויותיו של באר כשהיה חייל מילואים ושירת בגדה המערבית באינתיפאדה הראשונה. שקט, שנוצר כשני עשורים לאחר מכן, הוא תגובה אישית של זיידס למציאות החיים, ורוקדים אותו ארבעה גברים מלאומים שונים ומרקע אמנותי שונה ובדרכי ביטוי שונות. עבודות אלו, המבוססות על מוסכמות המחול התיאטרלי המערבי, עוסקות במחאה ישירה, בוטה ומקומית.

המפתח החברתי–תרבותי המונח ביסוד הריקוד הפוליטי הכרחי למעשה הפענוח המודע של היצירה בשל התובנות הנוספות שהוא עשוי לספק נוסף על הממד האסתטי. לאור זאת, אבחן כיצד ובאילו אמצעים אמנותיים מובעת המחאה בכל אחד מהריקודים; אילו סוגים של יחסים פוליטיים עולים בריקודים — כוח, מחאה או התנגדות; אם הייתה השפעה לריקודים אלה על דעת הקהל בזמנם,

ואם כן — איזו השפעה ואם העיסוק בפוליטי השיג את מטרתו.

Visions of a venomous, pulsating embrace by Arkadi Zaides

by Rosita Boisseau, Le Monde, 10/12

Un homme saisit la tête d'un autre par-derrière, l'immobilise et lui colle sa bouche derrière le crâne. Une attaque rapide pour un accès de violence tordue. La bouche vissée, ventousée, semble transpercer la peau pour s'accrocher à l'os. Elle crache des sons à peine audibles qui pénètrent et semblent irradier la boîte crânienne. Cette étreinte empoisonnée fait culminer la tension au coeur du spectacle "Quiet" mis en scène pour quatre danseurs par le chorégraphe israélien Arkadi Zaides, programmé pour la première fois à Paris, au Théâtre de Chaillot, jusqu'au 26 octobre.


by Ayelet Dekel, Midnight East Blog, 04/10

Quiet opens with the sound of water. Three men lie down in the darkness, the shadow of a fourth man stands in front of a wall. As the space fills with light, colorful birds and graffiti can be seen in the background. They could be anywhere, but for anyone who recognizes the hooded eyes and bold lines of the creatures drawn on the wall by Klone, they are here in Tel Aviv. They could be any four men, but they are two Arabs and two Jews, who have been working together to create Quiet, choreographed and directed by Arkadi Zaides. Quiet is something I have learned to live without since moving to Tel Aviv. Or should I say, Tel Aviv-Yafo? Jaffa? Yaffa? The hyphen, the line that connects or divides those two entities, the multiplicity of languages and identities contained within the name, symbolizes the ambivalence of the relationship. The noise never stops in this city that never sleeps, reinventing itself at every turn. The rumble of buses, the duet of radio music and hammering from the construction site beyond my window, the ring of my neighbor’s phone and the conversation that follows – all these have become the background to every word I write. Surrounded by the sounds of people I do not see, I have learned not to listen, not to be distracted by whatever is going on around me.

What is the meaning of quiet in this environment where the noise is constant, and languages separate people from one another? What kind of communication and connection is possible in this context?

Dance is not a natural meeting place for these kinds of conversations, yet movement offers an alternative to words that is at once more immediate and clear, yet open to interpretation. As choreographer and dancer, Arkadi is both inside the work itself and outside, observing. He was joined in this external view by Joanna Leznierowska who hosted the four men for a month in her apartment in Poznan, during the creative process.